New Article: Siniver, Abba Eban and the Development of American–Israeli Relations

Siniver, Asaf. “Abba Eban and the Development of American–Israeli Relations, 1950–1959.” Diplomacy & Statecraft 26.1 (2015): 65-83.

 

URL: http://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1080/09592296.2015.999625

 

Abstract

Abba Eban, Israel’s ambassador in Washington and representative at the United Nations from 1950 to 1959, had a central role in the transformation of American–Israeli relations during a period of frequent discord over key strategic issues. This analysis examines the influence of one prominent actor upon bilateral ties that would eventually become the American–Israeli “special relationship.” Eban’s oratory talent, linguistic skills, and effective style of diplomacy augmented both Israel’s image in the view of the American public and relations with official Washington. The article explores several critical elements of these relations during the 1950s, re-examining both Eban’s involvement in events such as Israel’s approach toward the problem of borders, its policy of military retaliation, and the response to severe American pressure following the 1956 Sinai campaign. Whilst not attributing the development of close relations between the two Powers solely to the works of a single individual, evidence suggests that Eban was the right man in the right place and time to provide the necessary foundations for the elevation of American–Israeli relations to “special” in the following decade.

 

 

 

 

New Book: Rosman, France and Israel, 1947-1970

Rosman, Miriam. France and Israel, 1947-1970. From the Creation of the State of Israel to the Cherbourg Boats Affair. Tel Aviv: Resling, 2014 (in Hebrew).

 

 

URL: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=3&book_id=759&back=catalog

Hebrew translation from French original: La France et Israël, 1947-1970 : de la création de l’État d’Israël au départ des vedettes de Cherbourg (Paris : Champion, 2009).

 רוסמן, מרים. יחסי צרפת-ישראל. מקום המדינה עד לפרשיית ספינות שרבורג. תרגום: הילה קרס. תל אביב: רסלינג, 2014.

בשנים 1947-1970 בלטו יחסי ישראל-צרפת בשילוב שבין כובד משקלה של השואה, צילה של המדיניות הצרפתית ביחס לערבים והמקרה הייחודי של מדינה שאך נולדה והמשך קיומה בלתי ודאי. ספרה של מירי רוסמן מבקש לרדת לשורשם של היחסים בין שתי המדינות ולבחון את המטען המורכב שביסוד מדיניות החוץ שלהן. לפנינו מחקר חדשני המבוסס על עדויות חדשות וארכיונים שלא היו פתוחים בעבר. המחברת הצליחה להגיע למסמכים נדירים כמו אוספים של מדינאים צרפתים, מסמכים של האו”ם ושל משרד החוץ הצרפתי. לאלה הצטרפו הארכיונים של חיל האוויר וצבא היבשה הצרפתים שבוַונסֶן, ארכיוני צה”ל, ארכיוני המדינה והארכיונים הלאומיים. את המסמכים הכתובים משלים מספר רב של עדויות מפי אישים מהשורה הראשונה, למשל רנה בלוך, קוב דה מורוויל, מוקה לימון ושמעון פרס.

הספר פותח בניצחון בעלות הברית ובמלחמה הקרה: צרפת כבר איננה מעצמה, ובמקביל היא מתמודדת עם קשיים כלכליים ופוליטיים מפנים ומחוץ. היא מסייעת לפעילות הציונית אך גם מהססת ביחס לתוכנית החלוקה, כמו גם ביחס לעצם ההכרה במדינת ישראל. חלקו השני של הספר עוסק בשנים 1953-1962, והוא מתאר כיצד עברו יחסי צרפת וישראל מנורמליזציה ל”אידיליה” אשר בשיאה שיתוף הפעולה במבצע קדש. החלק השלישי והאחרון מתאר את מדיניות החוץ הצרפתית בעקבות עצמאות אלג’יריה בשנת 1962, בעיקר חידוש קשריה עם העולם הערבי. פרשת ספינות שרבורג בשנת 1969 בראשות מוקה לימון וגירושו מצרפת מגלמים את סופה של הקרבה הייחודית בין המדינות.